גם אני הייתי שם, דיכאון אחרי לידה
ברגע אחד עזב אותי הכח.
אף פעם עוד לא הרגשתי ככה, התחלתי בטוב ממש, בין אלפי הסרדינים הזוהרים
אפילו צעקנו את הצעקה המסורתית בלב ים שמשחררת מהלב את כל עומסי השבוע
אמממה היה לי קרררררר, שחררתי את החליפה לראשונה , פרידה מהחורף. כמעט כולם כבר נפרדנו ממנה
כלכך חיכיתי להרגיש את התנועה שלי זורמת בלעדיה, והיא זרמה בטוב כלכך. אבל לא הפסיק להיות לי קר.
לקראת הסוף, בשנייה אחת, הרגשתי שאין לי כח יותר.
שהים גדול עליי. עצרתי, נשמתי, הכנסתי שוב הראש ושוב חום וקור בידיים
ואני בלי כח, צעקתי לחברים שעשו ספרינט לסוף, הצעקות שלי נבלעו בגלים.
צעקתי לגולשים ונופפתי בידיים וברגע הגיע נמרוד שעל החולצה שלו כתוב "אני אוהב אותך ים"
וברגע הייתי על הגלשן שלו ונרגעתי. אני לא בטוחה עוד מה קרה לי אני מרגישה שזה קשור בקור המתמשך.
נתתי לעצמי לפרוק על החוף רעד ובכי, ביקשתי מחברותי וחברי,י חיבוק קיבלתי קפה רותח ונרגעתי.
ואולי הרבה רגעים מחיי הביאו אותי לרגע הזה שבו אני מנופפת בידיי ומבקשת עזרה
לא מבזבזת זמן בלהילחם לבד מבינה שברגע הזה אני זקוקה לתמיכה
זאת לא נעמי של פעם שמכלה את כוחותיה כדי להצליח לבד. ואני מודה עליי שם ועל נמרוד שראה אותי ועל הים שמלמד אותי ענווה והקשבה.
ועל החברות והחברים שממלאים לי את הלב ועל הצחוק המתגלגל שסחף אותנו אחר כך
בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה על אמא שדיכאון אחרי לידה הביא אותה ואת הבן שלה לקצה. החיים.
הידיעה הזאת הרעישה את הנפש שלי, כי גם אני הייתי שם. גם אני ביקשתי שלא ישאירו אותי לבד עם התינוק שהריתי וילדתי ואהבתי בכל מאודי, וכמה שאהבתי והתמסרתי לטיפול שלו בלילות ובימים.
פחדתי עד מוות שהטירוף ישתלט עליי. פחדתי מעצמי, גם אני הייתי בתהום האיומה והחשוכה הזאת
גם אני לא אמרתי לאף אחד מה קורה לי כי התביישתי כלכך. איזו מן אמא דפוקה אני? ומה קורה לי? ומתי תחזור לי השליטה על עצמי? והאם התקלקלתי לנצח?
וכמה אני דופקת את התינוק שלי עם הרגשות הקשים שלי?
כמה בדידות ומצוקה וחרדה היו מנת חלקי בהיותי אמא צעירה לשתי תינוקות קטנים.
לא ממש מבינה מה קורה לי, גם יאיר לא ממש הבין מה קורה לאישתו.
היינו צעירים חשבנו שזה בטח תיכף יעבור, את המילים דיכאון אחרי לידה שמעתי רק שנתיים אחרי כשכבר התחלתי במסע הריפוי המתמשך.
מי שהיתה באה לבקר בביתי היתה רואה בית נקי, מסודר, ילדים מטופלים, סירי אוכל על הכיריים, הכל בשליטה.
מי שהיתה באה לבקר בליבי או עמוק בתוך עיניי היתה רואה עצב תהומי, ופחד אינסופי, ורצון לא להיות.
ומלא תחושות שרק היום אני יודעת לקרוא להן בשם.
אני פה היום כדי לתת עדות ולהגיד שיש חיים אחרי הגל הגדול הזה ,
חיים מלאים, שיש אפשרות לרפא את הפצעים ולבנות מערך תמיכה מחודש.
זה לא חייב להיות ככה, אפשר לקבל עזרה, כל מה שיש לך לעשות זה לאותת, כל מה שיש לסביבה לעשות זה לשים לב.
בקורס הכנה ללידה שאני מעבירה אני "מבאסת" ומספרת שזה יכול לקרות, שחשוב לבנות מערכי תמיכה מעכשיו , שחשוב להכיר את נקודות האתגר שלנו ולהכיר את המשאבים שלנו ולהגדיל אותם לקראת שינוי מהותי כלכך.
יש נקודות מפנה בחיים. זו היתה אחת מהן עבורי, זאת שלימדה אותי לדאוג לעצמי, לרפא את הילדה הפנימית שמאוד מהר הפכה לאמא, לדאוג לאיזונים שלי, להתמלא.
וגם מאוד זאת שהביאה אותי לעסוק בתחום ההריון והלידה ואחריה. אני פוגשת דיכאון, ברחוב, בקליניקה לפעמים אני מרגישה אותו עוד לפני שאני שומעת מילים, או רואה בעיניים משהו כבוי לפעמים אני מצליחה לעזור ,לבנות ביחד תוכנית חיים של החלמה והתאוששות, לקשר לאנשים הטובים שילוו
לפעמים אני לא מצליחה לגשת ואני מצטערת מאוד
לפעמים זה עובר דרך בן הזוג, בלשקף לו את הסיטואציה, בלנרמל
יש נקודות בחיים של הבנה כמו זאת של היום שהרמתי ידיים לבקש עזרה. זו היתה הגדולה שלי היום זה מה שלא ידעתי לעשות פעם
בסדנאות שאני עושה בבית אני יוצרת מרחב מחבק ועוטף, יש לי עוד חלומות גבוהים לגבי זה, ואני יודעת שהם עוד ייתגשמו בדיוק כמו שהם פועמים בי.
הסדנאות ארוכות יותר, זה ייתן זמן יותר ממושך לשהות, לתת לעוד עיניים לראות אותך ולעוד לבבות להרגיש איתך את מה שעובר עליך (גם אם מה שעובר עליך זוהר וזורח ומלא אושר, שלא תטעו ) יש עוד מקום אני מחכה לפגוש אתכן בין גלי החיים האלה להחזיק נשימה ואהבה ומגע ואהבה ביחד
