אִמָּהוּת בצל מלחמה ומילואים

מלחמת חרבות מתחילה ואני מוצאת את עצמי לבד עם הילדים לתקופה ארוכה  מילים מה 16.11.23

הנה אנחנו חזית העורף,

כבר שישה שבועות שאנחנו צמודים אחד לת@#$% של השני.ה 

ולא, אני לא ישנה באלכסון, כי כבר שישה שבועות שילד בן דקה ל8 נדבק לגב שלי בכל לילה.

אתמול יצאנו לאכול בחוץ, היינו כבר כולנו באוטו ושאלתי אותם; מה בא לכם? בורגר או פיצה ? אין לי כח לבשל שוב, לסדר אחר כך, כולנו צריכים קצת אוויר. 

ואיזה מזל שבחוץ האוויר נהיה אמיתי כזה. ואפשר קצת לנשום. אחרי דיון קצר הוחלט ברוב קולות שהולכים לבורגר.

 לרגע הילדים ממש הצחיקו אותי ונסחפתי לצחוק כזה מהבטן וגם התרחב לי הלב מהם, מכל מיני דברים שהם אמרו. למשל שסיפרתי להם שכשיאיר היה בסדיר , באחד הקווים שהוא תפס בצפון הוא שירת ליד מטע אבוקדו. והתגלגלתי לספר להם סיפור עם פז"מ של 16 שנה, שבעל המטע אמר לחיילים לקחת כמה שהם רוצים וחזרתי הביתה מאחד מביקורי השישי שהייתי נוסעת אליו כשהיה סוגר 17-3 עם בטן של חודש שביעי (עם נהורה הזאתי הגדולה שפעם פעם גדלה לה בתוכי) ותיק מלא אבוקדואים והיה לי למלא זמן, אז עטפתי אותם בנייר עיתון כי ככה הם מבשילים מהר ולביא צחק ואמר שאני ממציאה ולמה שעיתון יבשיל אבוקדו ?ואז יהל אמר "מה זה משרת? אבא שלנו משרת?? לא מתאים לו להיות עבד" ולא נשמנו מהצחוק , לקח זמן עד שהצלחנו להסביר לו שלמילה משרת יש כמה משמעויות והוא הבין מהר ולבטן שלי נשארה התחושה הזאת של הצחוק.

 שמתי לב שכבר לא ממש זכרתי את התחושה הזאת של הצחוק , שכבר המון זמן לא צחקתי באמת. ובכל התמונות של התקופה האחרונה אני לא מוצאת את החיוך הזה שלי. ובכלל יהל, יש לו שאלות שלפעמים אני אומרת, מזל שיש לי רווח תגובה, למשל שאני מסדרת משהו והגב שלי מופנה אליו, שאוכל לקחת איזו נשימה לפני שאני עונה. וזאת של לפני יומיים "אמא :כמה יריות צריך כדי להרוג בן אדם?" ואם יורים רק ביד, אז כמה זמן לוקח לו למות? " יש לי רק שנייה להפשיר מהקיפאון שתופס אותי כי הילד שמשחק עם הכפית של הקורנפלקס בחלב מחכה לתשובה ומזל שהעברתי את הכלים למדיח והוא לא ראה את הפנים שלי ברגע הראשון ואני שמחה שהוא שואל את המחשבות שמתרוצצות לו בראש , ושאני יכולה להסתובב אליו ולענות בפשטות וגם להתייחס לפחד שיש מתחת אבל מצטערת כלכך שהילדים נשרטים ככה ואתמול כששמתי לב שמזמן לא צחקתי התגנבה לה ללב שלי תחושת אשמה האם זה בסדר? לחייך. לצחוק. לשמוח. לחיות כאילו רגיל? להרגיש את האתגרים שלי האישיים, הקטנים, האם זה בסדר ? אני יודעת שזה בסדר , אני יודעת שעם מורכב ממליון פריטים ושכל אחד צריך לדאוג לנשימה שלו כדי שנוכל להיות ביחד אני לא תמיד מרגישה שזה בסדר. או מספיק חשוב עכשיו. למשל להגיד שמאז השביעי באוקטובר , אני מרגישה שהניחו על הכתפיים שלי שק של אבנים ושאני צריכה לסחוב אותו ולפתור כלכך הרבה דברים לבד. ואיך בגוף אני מרגישה את זה , וגם את כל הפוסטראומה שלי שצפה ובתוכה אני צריכה לא להפסיק להאמין ,להחזיק את הבית. ולהשתמש בכל מה שאספתי בדרך כדי לעזור לי וגם לאחרות ועל הצער אני לא כותבת עכשיו , אולי כי הבוקר בים המערסל אמרתי לעצמי שזה בסדר רגע לקחת מרחק לא חייבת תמיד לעמוד על שפת-תהום-הצער-האין-סופי-הזה שאני צריכה לחזור לנשום קצת ולשלוח אהבה וחמלה מהמקום שבו אני יכולה להיות כרגע ויש לנו גם מלא חיילים , את אלה שאנחנו מכירים ואלה שלא שיש חלקים גדולים של הלב שמתפללים בעדם ומודים להם וגאים בהם כלכך, וגם זה תופס את הלב מאוד או למשל את חוסר הוודאות, והשאלה שמתגנבת לפעמים כמה זמן? כמה כח עוד צריך? ואני כל הזמן מזכירה לי את מה שאני אומרת ליולדות שליוויתי צעד צעד לא זמן לחשב מרחקים עכשיו יש לנו את וודאות הרגע הזה. זה המון, את הרגע הזה אנחנו יכולות לשאת. ואם לא , אז זה גם משהו להגיד-את הרגע הזה אני לא יכולה לשאת. אז מה כן יכול לקרות עכשיו? אני יודעת את הדיבור הזה מתוכי כלכך עמוק ועדיין זה לא אומר שאין לי רגעים, או יותר נכון לילות בלתי נסבלים והדבר היחיד שיש לי בהם זה את הידיעה שזה יעבור. ואני יודעת שהידיעה הזאת לפעמים היא קרש ההצלה שלי אז אני יכולה לחכות. לחכות זה גם משהו ובבוקר זורחת השמש . תמיד. כל בוקר. זה פלא בכלל הדבר הזה והכל משתנה תמיד והאם נעים לכתוב על השחיקה ממטלות הבית , וההסעות. או את זה שאני גאה בעצמי שהצלחתי לבקש עזרה , ובאה ילדה מתוקה וקיפלה לי בשנייה את כל הכביסה. וראיתי שזה פשוט , והצלחתי לכתוב לי במה עוד אני רוצה לקבל עזרה , ובמה אני מסתדרת מעולה בעצמי. והכביסה , לא סידרתי אותה יומיים גם כי התעצלתי וגם כי כל פעם שעברתי ככה לידה נהניתי מלראות אותה מסודרת ויפה. והנה אנחנו בחזית העורף ואפילו לביא כבר יותר גבוה ממני

מדדנו מול המראה