שערי לידה וריצה תנועת גוף ונפש משתקפות
זה לא נגמר ,זה לא נגמר ,היא אומרת
200 מטר לפני הסוף והיא לא רואה את השער
אני לא רוֹאֶה את השער איפה הוא ?הוא בריצה כבר למעלה משלוש וחצי שעות כבר חמישה קילומטרים שהוא רץ על רגליים תפוסות וכואבות
איפה השער?
ההוא שעוברים בו כשמסיימים שלפעמים בדרך נעים לדמיין אותו ולפעמים צריך לא לחשוב עליו כדי להיות
ואני, התחלתי עם בטן מתהפכת; גלוטן במינון גבוה בערב שלפני מכניס את מערכת העיכול שלי לאי שקט לא נרדמת בלילה שלפני. אי הנוחות שבגוף הופכת אותי מצד לצד ומצטרפות מחשבות שמרחיקות את השינה ממני
שעה וחצי במצטבר הצלחתי לישון
השעון מצלצל בשלוש ורבע לפנות בוקר סוף סוף קימה עייפה והתארגנות
יוצאים לדרך אני מתרגשת מצטרף אלי יאיר ומלווה אותי ביום הזה
אני חוששת, יש לי בחילה, הבטן לא שקטה, איך ארוץ ככה?
בינתיים האישה היולדת שהמשוער שלה היה לפני יומיים, מסמנת שמשהו מתחיל ואנחנו מתקשרות ומבינות מה קורה, תוך כדי הנסיעה
אני מעדכנת את ג'וליה אהובתי, המגבה שלי, שיש סיכוי שהיא תתחיל את הליווי של הלידה הזו
כמו דולה חכמה היא מיד חוזרת לישון ואני מקבלת עוד שיעור בכיתת ה "לשחרר"
נכנסת לשרוול 2 דקות לפני הזינוק מחפשת את חיים כהן ,עוד דקה לזינוק ואני לא מוצאת. מבינה שכנראה ארוץ בלעדיו הוא מוצא אותי (מזל!) "נעמי! נעמי! בואי! מתחילים!"
תרועת ההתחלה המרגשת, יצאנו
כשהעומס משתחרר מתגלה לעיננו נוף בראשיתי קסום וקדום, סוללה ועליה אלפי רצים, הלבן הבוהק של המלח , הטורקיז המטריף של המים, השמיים מעוננים והאנשים. אנשים כלכך יפים
אני שולחת מחשבות טובות אל היולדת, יודעת בפנים שהכל יהיה מדוייק בזמנו, יודעת שהיא בקשר עם ג'וליה הטובה ומרשה לעצמי להתמסר למה שקורה לי
מרגישה אותי, קיים פער בין הרגליים החזקות היכולות לבטן ההפכפכה
הג'ל שאני לוקחת בקמ ה 8 מחמיר את המצב ומתאגר לי
אני לא מוותרת לקצב, חיים לצידי וככה קמ ועוד קמ עם האנשים היפים שרצו לידנו כל אחד רץ את עצמו, את גופו הנושא את ליבו ומחשבותיו ותחושותיו. כל אחד רץ את סיפור חייו
לפעמים אפשר לראות במנח של הגוף, בתנועת הרגלים, בהבעה שעל הפנים חלקים מהסיפור של מי שלידנו
לפעמים אפשר לגלות עליו איזה דבר לפי המוזיקה שמתנגנת לו מהנייד מחליפים קצת מילים וממשיכים קדימה. כל הזמן קדימה
הסוף קשה אני מדברת לעצמי בקול ואומרת "הגוף יכול למאמץ, הגוף יכול למאמץ. הרגליים מתגלגלות המבט מפוקס קדימה" ובלב אני אומרת לי בסוף, אוכל להתפרק עכשיו אני כאן
מחפשת אנשים לצידי, לעודד להסיח דעתי מעצמי ומרגישה איך בקלות כובע הדולה מונח עליי
אנחנו בולעים את הרוח שבאה חזק לפנים, יוצאים מהסוללה. הים לשמאלנו, קרני שמש מציצות מבין העננים ונעים לעבר הטיילת
אז איפה השער? אנחנו מגיעים לסוף מרגישה את ההתפרקות שמגיעה של הגוף שהחזיק הולכת הצידה רגע אליי, משחררת בכי עמוק ממעמקי הבטן. יש בו כאב, יש בו התרגשות, יש בו עוצמה שנגלת בכאב הגוף משחרר ואני מקיאה עד שבאה הקלה
מתחבקת ונטענת אהבה מהחברים הטובים, נשמע שלא רק לי היה מאתגר הרוח הקשתה על כולם ועדיין, כולנו מסופקים ומחוייכים
מכירה את המרחקים האלה, מכירה את הקצבים האלה ועדיין, הקושי של אתמול היה מפתיע
אז איפה השער? וכמה ענווה צריך אל מול חיים שמגיעים לכאן?
מנוחה קלה של כמה שעות ואני נקראת ללידה שבינתיים מתפתחת לה כשהיא נרעדת מבפנים ופוגשת תיסכול וכאב ועוצמה וכח ואפילו עדינות אני איתה
החוויות מהולות זו בזו שערי החיים נמזגים בתודעתי
שומעת שוב את השאלה שלבושה כעת בצבעים עזים של אמא שיולדת חיים ברגעים אלה ממש
איפה השער? גם רגע לפני לא תמיד נראה לא תמיד נאמין
והיא מגיעה והבכי גם והיא כאן בידיים של אמא
ברוכים הבאים בשערי החיים החדשים, בשערי הלילות הלבנים, הלב המפוצץ אהבה, ההתרחבות והגדילה
ברוכה הבאה ילדה גיבורה ויפה
תודה על שיעורי החיים הבלתי נתפסים ובלתי נגמרים ועל כל מה שעוד עתיד להתגלות
ולסיום, ואחרי עוד קצת מנוחה טבילה קפואה מזככת נשמה בבית הקשתות
