הפלות דופקות על דלתות הקליניקה
הפלות דופקות על דלתות הקליניקה
טלפון, יום שישי בצהריים אני עם עגלת הסופר עומדת להיכנס להשלמות אחרונות
אני שומעת את הדמעות שלה מתגלגלות עד לפתח הלב כמו עומדות בקצה של פקעת אדירה
בעצם, בערב שלפני היא שלחה לי הודעה; מתי אפשר לדבר ? שאלתי אם דחוף, או יכול לחכות לבוקר היא אמרה לא דחוף, אתקשר מחר
בטח שדחוף אמרתי לה כשישבה מולי בקליניקה כמה ימים אחרי
בטח שדחוף
היא בשבוע שמונה עשרה ברחמה גדל לו בן קטן והיא חנוקה מכאב והתלבטות
העובר פגוע מאוד , כל הבדיקות הוכיחו
הם החליטו להיפרד,כל הכאב שלה התמרכז לתוך ההתלבטות
איך אבל איך? בלידה שקטה? בגרידה? כמו מכסים על צער הפרידה, על החלום שנגוז , על הפחד מהבאות
למחרת כבר הכניסו אותה לגרידה בהרדמה
ברגע הרחם ריקה
והנפש ? והלב ? איפה מונח האובדן הזה? בשעת לילה אצלי בקליניקה, כמה שעות לפני היא עומדת על בדי האפשרויות (קונסטלציה משפחתית)
יחד אנחנו מקשיבות למה שעולה דרך הגוף
בסוף אנחנו מניחות בד לתינוק והיא עומדת מולו בדמעות ושולחת אותו באהבה ומזמינה אותו לחזור אליה בגוף בריא , ונפרדת, ומבקשת את סליחתו ובודקת את מי היא צריכה לצידה במסע הזה
הפלות דופקות על דלתי הקליניקה
חלקן מביאות איתן בלבול גדול , כמעט בכולן יש אשמה: אולי עשיתי משהו שגרם לזה? אולי כי לא מספיק רציתי את ההריון? ואיזה קול שאומר "מה את עושה סיפור ? זו רק ההתחלה, לא באמת היה פה משהו"
חלקן באות תוך כדי הדימום, מבקשות עזרה לשחרר את כל חלקי ההריון שנגמר
חלקן באות להתלבט מה עדיף? גרידה בהרדמה? ציטוטק? שאיבה? לחכות שייפול לבד?
אנחנו פורסות את האפשרויות , לכל אחת דרך אחרת לאבד , להיפרד.
מחפשות מבפנים את הקול הקטן שמסמן לאן
לעיתים כאן יש לרגע את האפשרות להרגיש את החיים שעודם, שהיו, לבכות את החלום והציפייה שמתנקזים להם עכשיו ברחם שמתכווץ ונפרד, בגוף שעדיין מרגיש בהריון ואז מן וואקום כזה שנהיה ובטן ריקה
חלקן לוקחות ימי חופש, מבקשות תמיכה
חלקן חוזרות מיד לעבודה , לא מסוגלות להרגיש
להכל יש מקום אני פוגשת את הנשים ויודעת שבבית יש גם איש שמאבד גם הוא, שמבולבל אולי גם הוא,שאולי לא ממש מוצא מקום לכאבו, שמתגייס לחלוטין להיות שם לצידה. יש גם אותך. תמצא גם לך מקום ומכולן אני מבקשת ;
אל תהיי עם זה לבד
בבקשה אל
