הסיפור שלי- מפגש עם תהומות, דיכאון אחרי לידה, ריפוי והתמרה
פחד מוות
אחת מהמורות החכמות שלי, אומרת שבלידה יש מרכיב של מוות; כדי להביא חיים לאדמה הזאת צריך קצת למות והחזרה לחיים מתרחשת יחד עם לידת התינוק.ת במהות חדשה.
אני רואה אצל הנשים שאני מלווה, אצל כל אחת אחרת ומאוד תלוי באופי הלידה, שיש את הרגע המאוד מאוד חזק הזה, כמה רגעים לפני שהתינוק מגיע. שחל שינוי גדול באישה, היא הולכת לקטוף נשמה חדשה ובדרך היא נשטפת בגלים גבוהים. מטושטשת מהמאמץ האדיר של הגוף, מהתכנסות הנפש, לא שמה לב לדבר חוץ מלאינסטינקט שקורא לה ללדת. המח אפוף אנדורפינים, החוץ לא משנה יותר והיא שטה בין העולמות.
מכירים את התחושה הזאת שמישהו אומר משהו וזה מרגיש שהזכירו לך משהו שכבר ידעת או חווית?
בלידה של הבן שלי לביא בני האמצעי ,אחז בי פחד מוות, ייאוש גדול דבק בי. הלידה שהתקדמה לה בהדרגה, פתאום בבת התחילה לעוף קדימה בקצב מסחרר. עוצמות הגוף והנפש טלטלו אותי בעוצמה מבהילה. התחלתי לשוט בתודעה מעורפלת
התודעה הפכה לרצועות של צבעים שנמתחים והאינסטינקט, כמעט מבלי שאני שמה לב קורא לי ללחוץ.
אם הייתי אני של היום, אולי הייתי יודעת להסתכל לי עמוק בעיניים ולהיות איתי ולהזכיר לי שהפחד הזה הוא השער הכמעט אחרון עד שאחבוק את ילדי בזרועותיי.
לב מול לב
הייתי בטח נוגעת ומעסה ומלטפת לוחשת תפילה, הייתי שרה לי בקול חרישי מילים עתיקות ונושמת איתי עמוק גל ועוד גל.
אבל לא הייתי אני של היום הייתי אני של אז והרגעים האלה נרשמו בי חזק והרגעים שאחרי גם; שאיבדתי דם רב והכרה ותחושת חיים. הרגשתי שלוקח לי שעות רבות לחזור להרגיש שאני בחיים שאני בסדר.
וגם שהצוות הרפואי הרגיע את פחדיי שנאמרו מתחת למסיכת חמצן ;"נכון שאני עומדת למות? נכון שככה מרגישים שמתים? את יכולה להחזיק לי את היד?" ואמרו לי בסבלנות וברכות שאהיה בסדר, שזה לא יישאר לתמיד, לא האמנתי.
בלילה החשוך והארוך בחיי לא האמנתי ולא הרגשתי את מי שבסביבתי. הייתי לבד אבודה בפחד המוות שריחף מעליי בתחושה שאני נפרדת מהעולם, מהילדים שלי, מבן הזוג שלי, מהמשפחה מכל מה שאני מכירה ויודעת. חרדה גדולה אחזה בי
עשר שעות עוד שכבתי בחדר לידה מחוברת לעירוים ומנות דם וחמצן עד שלפנות בוקר העלו אותי לפגוש את התינוק שילדתי.
את הבכי שבכיתי במסדרון כשפגשתי בו לא אשכח לעולם.
לביא סופסוף בידיים החלשות שלי ,לבוש כובע ירוק שלא אני חבשתי לו
תקופה ארוכה מאוד לקח לי להחלים, לאושש את הגוף את הנפש את הדיכאון את התחושה שאף פעם לא אחזור להיות נעמי שהייתי
עברתי תהליכים גדולים של ריפוי, מכל מיני סוגים לאורך השנים
רגעי הפרפור בין החיים למוות חרוטים בי עמוק
תמיד לקראת יום ההולדת של לביא אני מוצפת קצת, חוזרת לדרך שעשיתי, לשנים שאחריי , למקצוע שבחרתי. לדרך שבה הנשמה שלו בחרה להופיע כאן, למה שעבר עליו ועלינו ביחד ועל הבית והמשפחה.
בריצות הארוכות שלי, אני חווה לעיתים ייאוש גדול שבכלל לא קשור ליכולת של הגוף ייאוש מהייאוש, כזה שנדבק בי. אני לומדת בדרכים רבות לראות אותו, לא להיבהל, לדעת שהוא שער.
שלא תמיד יש תשובה אז מחפשת במה להיאחז.
התנועה של הגוף נמשכת קשובה הנשימה כאן נשמעת לאוזניי וכמעט תמיד מתגלה לי משהו שעוד לא הכרתי
לא מעטות הפעמים שעוברת בי מחשבה שבדרך שמביאה לי הריצה עם הקריאה הבלתי מתפשרת להקשבה-אני מרפאת עוד חלקים מאותה הלידה שעשתה אותי נעמי חדשה
היום בחזור מביקור בית אצל יולדת אהובה ראיתי שקדיות חרוצות שהחלו לפרוח ומה שהכי תפס אותי היו הפרחים הסגורים ההם שעוד לא נפתחו רגע לפני שנפתחים לעולם ומפזרים יופי ועדינות
רגע אחד לפני
