אני איתך
כמה עוד יכאב לי? האם הגעתי לקצה, להכי כואב שיש? ומה מחכה לי עוד ? כמה התמסרות יש במוכנות לחוות רק את מה שקורה עכשיו בלי לדעת ברגע הזה לאן לוקחת הדרך או כמה זמן נותר
ידי בגבך כשאני עוצמת עינים אני רואה שכבות שכבות עד אליה ; רקמות ושרירים ורצועות עצמות אגן בתוכן היא מפלסת לה נתיב יציאה כשאני עוצמת עיניים אני מבקשת מאלוהים להתגלות הלב שלי רועד הוא כאן
עם הזמן והלידות שאני מלווה אני לוקחת פחות ופחות דברים בתיק למדתי כבר מה הכי נחוץ בעצם, מה שהכי בכלל לא נמצא בתיק הוא נמצא בעבודת הנפש שלי ידיי וכל גופי הנע יחד איתך פי הלוחש לך בשקט כמה אמא את. מה שאני צריכה איתי לדרך זה עיקר בעיקר נוכחות
בלידה, הגוף והנפש מתגלמים יחד במופע הכי מובהק שיש כמעט שאפשר לראות מוקרן על איזשהו צג את ההולכות והקשרים שמחברים בין הפחד שלך לקצב התכווצות הרחם בין המוכנות שלך למות להסכמה של הגוף להיפתח היד שבגבך כאן מתחמת גבול לכאב מזכירה לך שאת לא לבד מעבירה אותות של אהבה
הרגע הזה שפגשת בבת שלך הבכי הזה שיצא לך מקרקרעית הנשמה הוא הבלתי ייאמן או שמא ייאמן כשאת, יומיים קודם קיבלת לידייך את הבן שלך בזרימה כלכך פשוטה של חיים
חוזרת מיומיים שבתוכן קופלו שתי לידות עולמות שונים בכולן אני מושכת חוטים של אהבה ועדה לדרכים השונות והרבות של החיים להתגלות
תודה בעיקר לבת שלי שהיתה אמורה לצאת איתי ליום קניות ובבוקר קמה והבינה שיצאתי בלילה וכשחזרתי בעדינות שאלה "אמא, עכשיו את כבר לא בכוננות? אפשר שנקבע שוב?"
ברוכים הבאים ילד וילדה עברתם בשערו של עולם שתגדלו עטופים ברכות והקשבה ותדעו את חכמת הדרך כשתשמעו את ליבכם הפועם ותזכרו שהדרך פועמת מתכווצת ומתרחבת ממש כמו שהרגשתם בתום חודשי הריון ארוכים בתחילתה של עוד דרך חדשה
תודה
